שרירנים רחמיים מובילים לתסמינים משמעותיים ב-30-50% מהנשים ומהווים סיבה מובילה לכריתת רחם בארה"ב. יש רצון מצד נשים הסובלות משרירנים בטיפולים משמרי רחם, אך נכון לזמן זה לא קיימים מחקרים המשווים בין יעילות הטיפולים.
עוד בעניין דומה
מטרת המחקר הייתה להשוות את היעילות והפעילות השחלתית לאחר תסחוף (Embolization) של העורק הרחמי (Uterine Artery) לעומת טיפול בקרן על-קול ממוקדת בהנחיית MRI. שם המחקר היה Fibroid Interventions: Reducing Symptoms Today and Tomorrow study. המחקר היה מחקר אקראי עם קבוצת ביקורת, בו השתתפו נשים בגיל הווסת עם שרירנים תסמיניים. נשים שסירבו להקצאה אקראית נרשמו למחקר עוקבה תצפיתי שהתקיים במקביל. החוקרים שאפו לגייס 220 נשים, אך הצליחו לבסוף לגייס רק 41% מערך זה (91 נשים). התוצא העיקרי היה הצורך בהתערבות חוזרת לאחר 36 חודשים. התוצאים המשניים כללו שינויים בערך ההורמון האנטי מולריאני (Anti-Mullerian Hormone Levels) וכלים מתוקפים להערכת תסמיני שרירנים, איכות חיים, כאב ותפקוד מיני.
בין 2010-2014, 83 נשים (בגיל ממוצע של 44.4 שנים) השתתפו במחקר (43 בקבוצת העל קול [27 בהקצאה אקראית] ו-40 בקבוצת התסחוף [22 בהקצאה אקראית]). המאפיינים הקליניים והרחמיים הבסיסיים היו דומים בין שתי הקבוצות, מלבד לכמות שרירנים גבוהה יותר בקבוצת התסחוף. הסיכון להתערבות חוזרת היה גבוה יותר בקבוצת העל קול בהשוואה לקבוצת התסחוף (יחס הסיכונים 2.81, רווח בר-סמך 95%: 1.01-7.79). תסחוף העורק הרחמי הוביל לירידה גדולה באופן משמעותי בהורמון האנטי-מולריאני לאחר 24 חודשים בהשוואה לקבוצת העל-קול. איכות החיים ומדדי הכאב השתפרו בשתי הקבוצות אך השתפרו בצורה יותר משמעותית בקבוצת התסחוף. רמות גבוהות יותר של ההורמון האנטי-מולריאני טרם המחקר וגיל צעיר יותר בתחילת הטיפול הגדילו את הסיכון לצורך בהתערבות מחודשת.
מקור:
Laughlin Tommaso S. et al (2019). AJOG Volume 220, Issue 2, Pages 174.e1–174.e13;